אני ציירת

לאחרונה יש שטף של קבוצות שבאות לבקר בסטודיו שלי. את הסיפור שלי אני מספרת בשמחה והתרגשות, קצת מתביישת עדיין לדבר מול קבוצה גדולה של אנשים, מנסה ליצור קשר עין עם כולם, למצוא חן, לעניין.

הסיפור שלי מתחיל מהתחלה, התחלה של גיל ארבע בערך, אמא שלי מספרת שהייתי קמה מוקדם בבוקר, יושבת בכיסא אוכל והיא הייתה מביאה לי דפים, אני רציתי לצייר.

את 12 השנים בבית הספר העברתי כך המורים דיברו ואני ציירתי, ציירתי הכל, את נושאי הלימוד, על קירות בית הספר, בבית, אצל חברות.

סיימתי ללמוד ולאחר השירות הצבאי התקבלתי ללימודים בבצלאל, בראש שלי במשך 20 שנה, עברה רק מחשבה אחת, ׳מציור אי אפשר להתפרנס׳, הלכתי ללמוד במגמת אנימציה למדתי שלוש שנים עם הפסקה של שנה באמצע וחזרתי לשנה אחרונה, סבלתי, כולם היו מקסימים, המורים, החברים לכיתה, השותפים לדירה וגדי שלי שאיתו התחלתי לצאת בשנה השניה ללימודים. אבל שוב, אני סבלתי, נכנסתי לדיכאון נוראי, אמיתי לא דכדוך אלא דיכאון קליני. 

לא הצלחתי לסיים את השנה הרביעית בהצלחה ולכן אין לי תעודה מהלימודים שם. לא אהבתי אנימציה, פשוט חשבתי שזה הכי קרוב לציור שיש ואפשר להתפרנס מזה.

נו אז מה עושים? ובכן לימדתי את עצמי גרפיקה, גדי עזר לי והביא לי ספרים על פלאש, פוטושופ ואיילוסטרייטור. הפכתי לגרפיקאים ומאיירת, יש בזה עבודה בשפע אפילו עבדתי כפרילנס בחברות גדולות - אמדוקס, נייס ועוד כל מיני איירתי המון, ממש, ממש לא אהבתי לעצב, איור גם כנראה לא במשיכה שלי.

התחתנתי, נולדו לי ילדים, אהבות חיי ותקופה מאתגרת מאוד.

הבנתי שאני לא רוצה להמשיך עם הגרפיקה, אבל שוב! מציור בראש שלי אי אפשר להתפרנס. אז התחלתי לייצר בובות שהדפסתי עם ציורים שלי, למדתי לתפור, לשווק, לצלם, להעלות לרשתות החברתיות, מכרתי בארץ וגם בעולם, אבל אחרי מספר שנים הפכתי להיות משווקת, מעצבת, תופרת, שליחה לדואר. הבנתי שאני לא רוצה להמשיך.

בתקופה שהילדים נולדו כיביתי את הצורך לצייר, זה היה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי כל חיי, כי ההשראה והצורך לצייר קיים כל רגע בו אני ערה וזה לא פשוט בכלל, ציור זו אהבה ורומן שאי אפשר להסביר אותו במילים. זה הדבר מספר אחד שלי בכל רגע נתון ורוב הזמן אני מכבה אותו שימתין. כך עשיתי כשהיו קטנים כי באמת שהייתי צריכה לבחור והאפשרות להיות בהשראה בזמן שאי אפשר בכלל היא סבל ופחדתי שלא אוהב את ילדי כי הם לא נותנים לי זמן עם עצמי. המתנתי.

אבל הציור תמיד היה שם, הילדה הקטנה שבי חיכתה בסבלנות לידי, שיהיה לי גם זמן אליה, אלי.

כשהיו קטנים נרשמתי לחוג ציור שמן על בד בפרדס חנה, אצל כלנית קמין, לפרנסתי ניקיתי בתים, לא הצלחתי להביא את עצמי שוב למקומות שקרובים לציור אבל לא נוגעים בו, העדפתי עבודה שלא קשורה, עבודה בה לא פונים אלי בכלל ובסיום היום לא צריך לשלוח מיילים, פשוט שקט.

הילדים גדלו קצת ואני מצאתי את עצמי מציירת גם מחוץ לחוג, לאט, לאט, עוד בדים נכנסו, עוד צבעי שמן.

לגדי ולי יש מנהג לשבת אחר הצהריים במרפסת ולשתות קפה. גדי אמר לי משפט שתפס אותי ונחקק בי ״ אם את לא מתפרנסת מאומנות, זה תחביב, אם את רוצה להיות ציירת תתפרנסי מזה ״.

אבל אני בכל רקמה שעל גופי ציירת מיום שנולדתי, זו לא בחירה.

גדי אמר לי שאפסיק לפחד,שאקנה מה שצריך, הוא פה בשביל הכל ושאני אצליח, מכיר אותי כל כך הרבה שנים. אני חושבת שפשוט ידע מי אני, ידע מה היכולות שלי עוד לפני שאני הצלחתי לשמוע ולהקשיב בעצמי. אני ציירת, זו העבודה שלי, המקום הטוב בעולם עבורי.

אז השלמתי איתי בגיל 40 בערך והבנתי מי אני ומה אני צריכה להיות, מה שהייתי תמיד רק שהורדתי את הקול שאומר שאי אפשר להתפרנס מציור. אפשר,הכל אפשר.