התפתחות ובלבול
שונאת את התקופות הללו שאני מבולבלת נורא, הדבר קורה לי בעיקר אחרי תערוכות שבהן לא רוכשים ממני עבודות, זה ממש מעליב.
כולם אומרים וגם אני בינהם שאין ממה וכנראה שהפעם לא הגיע מישהו שאהב את הסגנון או שראה משהו אחר שאהב יותר.
יופי לי זה לא עוזר, אני מרגישה אפס מאופס שהאומנות שלי לא מספיקה, שהעבודות שלי אולי נראות לאחר ללא מחשבה, לא מעצבנת, לא מרגשת, מאופקת, מיושנת, אוף... אני כל כך נעלבת, נעלבת מהקולות שלי שבתוך הראש שרק איתן אני מסכימה כי הן לא מנסות לעודד אותי, הן לא מנסות ליפות את המצב.
מתוך כל המצב המחורבן הזה ולא אני ממש לא מנסה לעודד את עצמי... מתוך כל המצב אני שואלת שאלות, מביטה מרחוק בעבודות שלי, ביצירות, בבחירות שאני בוחרת בכל פעם שהקנבס מולי וחושבת היכן טעיתי, כי הרי לי ברור שיש לי טעויות ושמבחינת יכולות אני פנומנלית אבל משהו בבחירה מוטעה.
והמצב הזה שיושב לי על הראש והנשמה שאף אחד לא רכש שכנראה לי עניינתי מספיק, מהמצב הנעלב והכמעט בוכה הוצאתי אתמול את הבלוק ציור שלי וקופסאת הפסטלים ורשמתי דמויות שיצאו לי אני לא יודעת לאן זה הולך, אני לא יודעת אם אני אעשה איתן משהו בהמשך, אני כל כך מושפעת מדעת הקהל וממה אנשים יחשבו \ יאהבו כאילו לפעמים לא איכפת לי מהיצירה כמו מהאדם שמביט עליה, מה היא תעשה לו בפנים, כי זו בעצם העבודה שלי, מבחינתי, אני אמורה לשנות משהו למי שעומד מולי, לשנות כל כך שירצה שהעבודה תהיה אצלו בבית ותשנה לו תמיד, כאילו הוא שומע שוב את אותו השיר שעושה לו טוב בלב, זה התפקיד שלי, אני לא יכולה להתייפות זה פשוט יושב על זה.
מצב מחורבן, איפה אני נמצאת, לאן אני הולכת, למה אני מרגישה שהדברים לא זזים בקצב שאני רוצה, למה אני מרגישה שאני נכשלת?
